אם אנחנו כל כך מאמינים בקריאטיב, למה אנחנו משקיעים כסף דווקא בקריאטיב המשעמם?

כחלק מהניתוח של S1 ו- IPA שפורסם לפני כמה ימים, הם הציגו את הרעיון הדי באנלי שקריאטיב ומדיה עובדים ביחד. לכן, אי אפשר לנתח או בכלל לדבר על קריאטיב ללא ההתייחסות לתקציבי המדיה (מישהו אמר זכורות ואהובות?)

רעיון בסיסי, אבל מוביל לגרף המגניב בתמונה עם תובנה מעניינת - אנחנו משקיעים כסף בקריאטיב הלא נכון.

בדרך כלל אנחנו מתכננים את הפעילות השנתית שלנו, מחלקים תקציבים על פי הקמפיינים הגדולים, הקמפיינים שבואו נגיד את האמת - עם קריאטיב "סטנדרטי". במקביל, אנחנו משאירים לנו קצת כסף בצד להשתגע - למקרה שמשרד הפרסום יביא איזה יזומת טיקטוק מגניבה.

בסוף השנה יוצא שאנחנו משקיעים את רוב הכסף בקריאטיב המשעמם ולא משקיעים מספיק כסף דווקא בקראיטיב הטוב. לגבי

בגרף בתמונה: 60% מתוך הקריאטיבים שקיבלו ציון גבוה לא מקבלים מספיק כסף כדי להיות אפקטיביים. ובאופן מאוד מצחיק - 40% מהעבודה שלנו היא על קריאטיב גם לא טוב, וגם עם מעט מדי תקציב.

אבל קריאטיב לא דורש כסף כי הוא כל כך טוב? בניתוח של לס בינט על אותם הנתונים הוא הראה שווירליות זה רעיון שדי המצאנו. אחוזים בודדים, ממש שוליים, מהקמפיינים עם הקריאטיבים הטובים מצליחים "לפרוץ" ללא מספיק כסף מאחוריהם.

מאוד קשה לייצר קריאטיב טוב. מאוד קשה לייצר בולטות, בטח כשמחירי הטלוויזיה ממריאים ובניית המותג עוברת לוידאוים קצרים. לכן, כשכבר יש לנו אחד כזה, אנחנו צריכים להמר עליו בתקציבים גדולים ולתכנן את הפעילות השנתית כך שיהיה לנו את הכסף לעשות זאת.